גורל הכורדים במפה: הסיפור האמיתי של סייקס-פיקו
הסכם סייקס-פיקו לא חילק את הכורדים, אלא חשף את חוסר הייצוג והפיצול הפנימי שלהם, שהפך לסמל של התעלמות בינלאומית.
מבוא: מאה שבה מפות קובעות גורלות
באמצע שנת 1916 נחתם הסכם חשאי בין לונדון לפריז. הדיפלומט הבריטי מארק סייקס ונציג צרפת פרנסואה ז'ורז'-פיקו ישבו לשולחן כדי לחלק את שטחי האימפריה העות'מאנית לאחר המלחמה. שולחן זה, בכמה משיכות עט על נייר, עתיד היה לקבוע את גורל המזרח התיכון למאה השנים הבאות.
הסכם זה נודע בהיסטוריה כהסכם סייקס-פיקו. הגבולות ששורטטו במפות בקווים אדומים וכחולים קבעו את גורלם של עמים, לא של אימפריות. אך בניגוד לרוב הסיפורים, לא היה נציג "כורדי" סביב שולחן זה.
לא מדינה, לא משלחת, ולא דובר שדיבר בשם דרישה לאומית.
למרות זאת, סייקס-פיקו סופר לדורות הבאים בהיסטוריה הכורדית כ"מיתוס החלוקה".
"עם אחד חולק לארבעה חלקים."
אך האמת ההיסטורית אינה כה פשוטה. כי הכורדים לא חולקו סביב שולחן זה; הם כלל לא ישבו יחד סביב שולחן זה.
סיפורה של מפה
הסכם סייקס-פיקו היה למעשה מסמך כוונות שקבע את חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית בין שתי המעצמות הגדולות של התקופה – בריטניה וצרפת. באותם ימים המלחמה עדיין נמשכה; הצבא העות'מאני עדיין לא הובס. אך המעצמות האירופיות כבר תכננו את "השלב הבא".
על פי ההסכם:
- מסופוטמיה ואזור בצרה יועברו לבריטניה,
- סוריה ולבנון יועברו לצרפת.
- האזור ההררי שבו חיו הכורדים נותר מחוץ ל"אזור ההשפעה".
כלומר, הוא לא היה במרכז החלוקה, אלא בחוסר כלום.
מצב זה חשף את אחד החסרונות הגדולים ביותר בהיסטוריה הכורדית:
חוסר ייצוג.
באותן שנים, הכורדים לא נוהלו ממרכז פוליטי אחד, ולא הצליחו ליצור שפה פוליטית משותפת. שבטים, נסיכויות, שייח'ים סופיים ומנהיגים מקומיים היו חזקים באזורים שלהם, אך רחוקים מרעיון של אחדות לאומית.
מדוע הכורדים לא היו במפה?
תשובת השאלה הזו כואבת אך אמיתית: כי בשנת 1916, הכורדים לא היו "אומה" על במת ההיסטוריה, אלא "סך של כוחות מקומיים".
בדיארבקיר דיבר מנהיג אחר, בסולימאניה שייח' אחר, באורמיה אגא אחר.
אף אחד מהם לא ייצג את האחר.
מבנה מפוצל זה הפך את הכורדים בעיני הדיפלומטים האירופים לא ל"גורם עצמאי במפה", אלא לעם חיץ בין המעצמות הסובבות.
באותה תקופה, הערבים יצרו קשר עם הבריטים; פייסל ושריף חוסיין העלו את רעיון המדינה הערבית. הארמנים יצרו לובי חזק בקווקז ובאירופה.
הכורדים, לעומת זאת, לא הצליחו להשמיע קול אפקטיבי לא באיסטנבול, לא בלונדון ולא בפריז.
שתיקה זו תיקרא במאה הבאה "חלוקה".
אך למעשה, לא הייתה אפילו אחדות לחלוק.
מה לא היה סייקס-פיקו?
כיום, בסיפורים רבים, הסכם סייקס-פיקו מוצג כסיבה לחלוקת הכורדים לארבע מדינות.
זה לא נכון.
סייקס-פיקו היה רק תוכנית דיפלומטית שחילקה את האזורים שלאחר האימפריה העות'מאנית.
לפני שהתוכנית הזו יושמה, המלחמה הסתיימה, מאזני הכוחות השתנו, והמפות שורטטו מחדש.
החלוקה האמיתית הפכה קבועה עם הסכם לוזאן (1923) והסכם אנקרה (1926).
כלומר, מה שחילק את הכורדים לארבע מדינות לא היה עטו של סייקס-פיקו, אלא הסדר העולמי החדש שהוקם לאחר המלחמה.
עם זאת, חשיבותו הסמלית של סייקס-פיקו הייתה גדולה: כי מפה זו הייתה סמל ל"התעלמות" נוספת מהכורדים בפוליטיקה העולמית.
סיפור רומנטי: "כורדיסטן המחולקת"
במשך מאה שנה, בספרות הכורדית, סייקס-פיקו מסופר כ"תחילת הבגידה".
הדיפלומטים האירופים ששרטטו את המפה חילקו עם; הכורדים נעלמו בין הקווים הללו…
סיפור זה מרגש אך אינו מסביר את האמת לבדו.
האמת היא שבאותה תקופה, אפילו המנהיגים החזקים ביותר בחברה הכורדית לא יכלו להשמיע קול מחוץ לאזורים שלהם.
סימקו שיקאק פתח במרד באורמיה; אך סולימאניה לא הכירה בו.
שייח' מחמוד ברזנג'י נלחם בבריטים; אך הכורדים בצפון נותרו שקטים.
המורדים בהר אררט (אגרי דאגי) לא יכלו לחצות את גבול טורקיה; לא יכלו ליצור קשר עם השבטים באיראן.
כלומר, חלוקת הכורדים לארבעה חלקים במפה הייתה למעשה השתקפות גאוגרפית של חלוקה מנטלית ופוליטית.
הטעות האסטרטגית של הכורדים: חיפוש ישועה מבחוץ
אחת ההרגלים העקביים ביותר בהיסטוריה הכורדית היא חיפוש ישועה בכוחות חיצוניים.
במאה ה-19 תלו תקוות ברוסים, במאה ה-20 בבריטים, ובמאה ה-21 בהתערבויות אמריקאיות.
בכל פעם התוצאה הייתה זהה:
המעצמות הגדולות השתמשו בכורדים למען האינטרסים שלהן, וכשהעבודה הסתיימה, הן קיפלו את השולחן.
גם בתקופת סייקס-פיקו התרחש מצב דומה.
הכורדים חשבו שהבריטים הבטיחו להם "עצמאות", אך הבטחה זו מעולם לא נלקחה ברצינות.
כי מטרת בריטניה הייתה אזורי הנפט, לא גורלם של עמי ההרים.
"הכורדים, במשך מאה שנה, חיפשו את גורלם במפות של אחרים."
החלוקה האמיתית: לא באדמה, אלא בחברה
היום עברה מאה שנה מאז סייקס-פיקו.
קווי המפה עדיין קיימים, אך הפילוגים בחברה הכורדית עמוקים הרבה יותר.
הבדלי שפה, עדה, פוליטיקה, אזור…
כורדים דוברי כורמנג'י, סוראני וזאזאקי מתקשים להבין זה את מילותיו של זה.
זהויות סוניות, עלוויות, יזידיות ושיעיות מקשות לעיתים אפילו על דיון בעתיד משותף.
לכן, החלוקה האמיתית מתרחשת לא בקווים הללו, אלא באופן שבו אנשים רואים זה את זה.
איחוד עם מתחיל באיחוד לבבות ורעיונות, לפני איחוד אדמות.
מסייקס-פיקו ועד היום: אותה שאלה, תנאים חדשים
הבנת סייקס-פיקו היא הבנת השאלות העומדות בפני הכורדים כיום.
הכורדים, כמו לפני מאה שנה, עדיין חיים בגבולות ארבע מדינות.
אך הפעם המצב שונה:
כעת הם יכולים ללמוד בשפתם, להקים מוסדות תרבות, ולהחזיק בממשלים אזוריים.
כלומר, לא כל תקופה בהיסטוריה חוזרת על עצמה באותו אופן.
סייקס-פיקו לא היה הסכם ש"חילק" את הכורדים, אלא נקודת מפנה שהעירה אותם.
המפות אולי לא השתנו, אך התודעה החלה להשתנות.
מסקנה: לקרוא את האמת, לא את המפה
סיפורו של סייקס-פיקו הוא למעשה אזהרה.
כאשר עם מפקיד את עתידו בידי שולחנות של אחרים, התוצאה תמיד זהה.
לכן, המשימה האמיתית של הכורדים כיום אינה להסתתר מאחורי מיתוסי העבר, אלא לתהות עליהם.
"מי ששרטט את המפה היו הבריטים, אך שתיקתם של הכורדים עצמם היא זו שהבטיחה את קביעותם של הקווים הללו."
גורלם של הכורדים במפה נמצא כעת לא בידי עטים, אלא בידי רצונם שלהם.
אם יום אחד יתאחדו באמת, איחוד זה לא יהיה של אדמה, אלא של תודעה משותפת.
וכשיגיע היום הזה, קווי סייקס-פיקו יישארו בדפי ההיסטוריה המאובקים.
