Mücahit Özden Hun

ההיסטוריה של מפלגת העם הרפובליקנית (CHP) גדולה מכדי להכיל אותה בכיסא אחד

מאמר זה דן במאבקים הפנימיים במפלגת העם הרפובליקנית (CHP) בטורקיה, וטוען כי הם משקפים מתח בין דרישות לשינוי לבין הרגלי מנהיגות, וכי על המפלגה להתעלות מעל מאבקים אישיים למען עתיד הדמוקרטיה בטורקיה.

קוראים יקרים,

מפלגת העם הרפובליקנית (CHP), שנוסדה ב-9 בספטמבר 1923, היא מסורת פוליטית עמוקה המגלמת את רצון ההקמה של טורקיה, את כאבי המעבר לחיים רב-מפלגתיים, את החיים הפוליטיים שנקטעו על ידי הפיכות, את מאבקי הדמוקרטיה ואת הרצון לקום מחדש.

לכן, כל סכסוך פנימי גדול ב-CHP אינו יכול להיתפס רק כמירוץ על ראשות המפלגה. משברים כאלה חורגים מגבולות המפלגה; הם משפיעים ישירות על תקוותיהם של מיליוני בוחרים, על עתיד האופוזיציה בטורקיה, על אמינות הסוציאל-דמוקרטיה ועל החיפוש אחר דמוקרטיה במאה השנייה של הרפובליקה.

הסוגיה העומדת בפני ה-CHP כיום גדולה מהשאלה מי צודק יותר, מי חזק יותר, למי יש יותר צירים, חתימות או יתרון משפטי.

השאלה האמיתית היא: האם ה-CHP תישא את נטל השאיפות האישיות, או את תקוות הדמוקרטיה של טורקיה?

המאבק הקשה שהתחולל בעבר בין דניז בייקאל למוסטפא סריגול חשף את המתח בין הדרישה לשינוי במפלגה לבין הרגלי המנהיגות. המשבר המתחולל כיום, תחת שמות ותנאים אחרים, מעלה שוב את אותה שאלה מהותית: האם ה-CHP תוכל לנהל את דרישות השינוי הפנימיות שלה בבגרות דמוקרטית, או שכל חיפוש אחר שינוי יהפוך לשבר חדש?

במפלגות פוליטיות יש תחרות. יש קונגרסים, מועמדים עולים, הנהלות משתנות, רעיונות מתנגשים. אלה חלקים טבעיים של הדמוקרטיה. אך אם הזהות המוסדית מתחילה להימחץ תחת מאבק הכוח האישי, יש לדבר על שחיקה היסטורית.

לכן, המשימה המוטלת על ה-CHP כיום אינה להגדיל את התרעומת, אלא לקחת אחריות על העתיד. עליה לייצר תשובות בגישה סוציאל-דמוקרטית לכל הבעיות הקשות של טורקיה: מעוני העם, חוסר התקווה של הצעירים, מאבק הנשים לשוויון, חיפוש העובדים אחר צדק, מהשאלה הכורדית ועד לוויכוחים על חילוניות.

הדרך לכך עוברת קודם כל בהיותה צודקת, דמוקרטית, שקופה ומוסדית בתוכה.

ה-CHP אינה יכולה להבטיח צדק לטורקיה מבלי להבטיח צדק בתוכה. היא אינה יכולה לתת תקווה לדמוקרטיה לטורקיה מבלי להפעיל דמוקרטיה בתוכה. היא אינה יכולה להפוך לחלופת שלטון המעניקה אמון לחברה מבלי להציב את זהותה המוסדית מעל מאבקים אישיים.

בתוך כל כך הרבה בעיות קשות, בזבוז האנרגיה של ה-CHP על סכסוכים פנימיים פוגע לא רק במפלגה, אלא גם בתקוות הדמוקרטיה של טורקיה.

ובכל זאת, יש דרך החוצה.

אם הצדדים ירצו, הם יכולים להתעלות מעל תרעומות אישיות ומתחים עכשוויים. במקום סכסוך שישחק את המפלגה עוד יותר ויקטב את החברים, הם יכולים להפגין בגרות שתהווה דוגמה לטורקיה.

כיום, ב-CHP, יש צורך בהיגיון משותף שיבליט את הצדדים הבונים של הצדדים, ישמור על כבוד הדדי ויעדיף את שלמות המפלגה. היגיון משותף זה חייב לפתוח דרך חדשה ואמינה, מבלי להתעלם מאף אחד ומבלי להכחיש את עבודתו של אף אחד.

בזיכרון ה-CHP ישנם שמות הנושאים משקל זה. סוציאל-דמוקרטים מנוסים כמו מוראט קראיאלצ'ין והיקמט צ'טין; תוך זכירת מורשת הפוליטיקה המתונה, הרציונלית והמוסדית שייצג אלטאן אוימן המנוח, יכולים לקחת על עצמם אחריות חשובה כיום. התערבותם ושל אישים מכובדים דומים, מפגש הצדדים על בסיס משותף והצעת תהליך בונה שיגן על ה-CHP משבר גדול יותר, הפכו למשימה היסטורית.

תהליך כזה לא צריך להיות הסדר שבו צד אחד גובר על השני. יש לחשוב על דרך זמנית ומפשרת, שתשמור יחד על כבוד המפלגה, רצון הקונגרס, הסדר המשפטי, עבודת הארגון, אמון הבוחרים והאחריות הסוציאל-דמוקרטית.

במידת הצורך, יש לעבוד על לוח זמנים ניטרלי למעבר, תהליך קונגרס אמין, הצהרת עקרונות משותפים ומנגנון דמוקרטי שיאושש את המפלגה במהירות.

המטרה כאן היא למנוע מה-CHP לאבד את כוחה, במקום להכריז מי ניצח.

המטרה היא לא לסלק אדם אחד, אלא להקים מחדש את המפלגה.

המטרה היא לא להגדיל חשבונות עבר, אלא להפוך את הסוציאל-דמוקרטיה לאופציה אמינה שוב במאה השנייה של הרפובליקה.

המשפט שיש לומר בקול רם ביותר כיום הוא: אין לראות ב-CHP רכוש פרטי של אף אחד.

אף יושב ראש, אף יושב ראש לשעבר, אף צוות, אף סיעה, אף משרה, אינם יכולים להיות מעל מורשת היסטורית זו, הנישאת משנת 1923 ועד היום. אנשים באים והולכים, יושבי ראש משתנים, קונגרסים מתקיימים. אך אם הזיכרון המוסדי של מפלגה נפגע, לוקח שנים לתקן אותו.

מה שה-CHP זקוקה לו כיום הוא בגרות מוסדית.

מול משימה היסטורית כזו, התכנסות ה-CHP בתוך עצמה, הפניית בניה זה נגד זה והובלת בוחריה לייאוש, אינה מקובלת.

מה שצריך לעשות כיום אינו תחרות נאמנות לאנשים, אלא קריאה לנאמנות למוסד.

כל מי שאוהב את ה-CHP, ללא קשר למי הוא קרוב, חייב לראות את האמת הזו: גודלה האמיתי של מפלגה נמדד ביכולתה להגן על עצמה ברגעי משבר. ניצחון בקונגרס חשוב; שמירה על אתיקה מוסדית חשובה יותר. ישיבה בבניין המטה הכללי חשובה; להיות בעל לגיטימציה במצפונם של מיליונים חשובה יותר.

הזיכרון ההיסטורי של טורקיה מלמד אותנו: כאשר מוסדות נחלשים, גם הדמוקרטיות נחלשות. כאשר הפוליטיקה נדחקת לצלם של אנשים, אופק החברה מצטמצם.

במאה השנייה של הרפובליקה, ה-CHP חייבת לייצר תשובות בגישה סוציאל-דמוקרטית לכל הבעיות הקשות של טורקיה: מעוני העם, חוסר התקווה של הצעירים, מאבק הנשים לשוויון, חיפוש העובדים אחר צדק, מהשאלה הכורדית ועד לוויכוחים על חילוניות.

הדרך לכך עוברת קודם כל בהיותה צודקת, דמוקרטית, שקופה ומוסדית בתוכה.

כיום, בפני ה-CHP עומדות שתי דרכים.

הדרך הראשונה היא העמקת הסכסוכים האישיים, שחיקת הצדדים זה את זה ומחיצת משקלה ההיסטורי של המפלגה תחת מריבות עכשוויות.

הדרך השנייה היא כניסת בגרות סוציאל-דמוקרטית, היגיון מוסדי, אחריות תיווך של אישים מנוסים ורצון משותף לעתיד.

ה-CHP חייבת לבחור בדרך השנייה.

כי הסוגיה אינה רק ההווה של ה-CHP, אלא עתיד הסוציאל-דמוקרטיה בטורקיה.

הסוגיה היא האם קו פוליטי עממי, דמוקרטי, חילוני, ליברלי וצודק יוכל לשרוד במאה השנייה של הרפובליקה.

לכן, כל אחד צריך לקחת צעד אחורה ולשאול את השאלה הבאה:

האם נפקיד מפלגה זו בידי שאיפות אישיות, או שנכין אותה לעתיד הדמוקרטי של טורקיה?

ההיסטוריה של ה-CHP גדולה מכדי להכיל אותה על כתפיו של אדם אחד, וזהותה המוסדית יקרה מכדי להישאר בצל של חשבון אישי כלשהו. המשימה הגדולה ביותר היא להקים מחדש את הרעיון של עתיד סוציאל-דמוקרטי שיאחה את פצעי טורקיה. כי ה-CHP אינה שם של אנשים, אלא של אחריות היסטורית.

בכבוד רב, מוג'אהיט אוזדן הון

Amerikalı General Harbord ve Sürmeli Ovasının Sessizliği (1919)

Amerikalı General Harbord ve Sürmeli Ovasının Sessizliği (1919)

1919 yılı, yalnız Osmanlı Devleti’nin yenilgisinin değil, Doğu Anadolu ve Kafkasya’da sınırların, hafızaların ve komşulukların parçalandığı bir yıldı. Savaş bitmiş görünüyordu; fakat savaşın geride bıraktığı öfke, açlık, göç, intikam ve güvensizlik henüz bitmemişti. Paris Barış Konferansı’nın salonlarında çizilmeye çalışılan haritalar, sahadaki insan gerçeğini anlamakta zorlanıyordu. Ermenistan meselesi,

Mücahit Özden Hun